קודם כל, לפני שנתחיל הייתי רוצה לספר לכם קצת עלי: שמי נדב חייזר (חבריי מכנים אותי ‘חזי’), גדלתי כילד באזור עד שעברתי לעיר הגדולה תל-אביב שכמובן גרמה לי להישאר, והקמתי 12 להקות מובילות תרבות בארץ שהתחילו סצנה גוברת והולכת של רוק-מתקדם-לשומקום (ביניהן “גות’האם” שהתפרקה, “הקקיוניות” שלא פעילה כרגע עקב שהות המתופף בהודו לשנתיים הקרובות, ו”פריצי-פיצי” שבה אני רק אחראי על הבוקינג להופעות, אבל למה להיות קטנוניים). כבר בהיותי עולל הייתי ידוע ומקובל בחברה וחזיתי את עלייתו ונפילתו של הרוק הישראלי, את בואה לעולם של תמר קרייזלמן ואת הגירושין של אורנה ומשה. כהקמתי את הבלוג שלי על מנת לקדם מוזיקה ישראלית, ובראשה את עצמי, ואני רואה בכך שירות ושליחות לגולשים, למאזיניי האהובים והנאמנים שלא יודעים מה לעשות עם עצמם מאז שסגרו את הפטיפון והעלו את מחירי הבירות בריפרף. בלוגי מכונה “מיישרי שיניים” על שום חברותי האמיצה עם מכשיר זה בין הגילאים 11 ו-35. כיום, כמבקר עצמאי מטעם עצמי ואנוכי אני מניח בפניכם מקבץ סקירות, דיעות לא משוחדות וכיאה לי: הפלצות שבועיות. תהנו.
 
^
 
זה היה מהאירועים שלא הייתי אמור להיות בהם כי לא הוזמנתי, אבל בכל זאת באתי. האנשים יוצאי הדופן שפגשתי, ובראשם עמית-ברז ירום הודו, אבינו מלכנו החד פעמי והכל יכול היה הדבר האמיתי. ניגשתי אליו והצעתי לו חברות במייספייס ובפייסבוק, והוא הפליא אלי בחיוכו. אם קשה לכם לדמיין את זה, נסו לחשוב על שילוב של הגיטריסט המפליא עור-חזיר והצניעות הממוקדת שלי עצמי.
האירוע הזכיר לי את אחת מהופעות הפתיחה של “הקיקיוניות” בבלום בר. כמו שאומר י. קוטנר חזור ואמור “אל תהיה קלישאתי. היה עצמך.” – כאופייני לי, ניגנו שילוב מנצח של מוזיקת שוליים ומוזיקה חדשה שלא נשמעה עוד באף באר תל אביבי עם סאונד גרוע מעולם. אני מצטער אם פספסתם את זה, היינו אדירים ועמית ברז בזמנו, היה בקהל. מה יש עוד לומר על ע. ברז שעוד לא נאמר מעל דפיי בלוג זה? הוא מביא עמו רוח של גודש, אחווה ויצירה, וכן. הוא כותב באנגלית, ואני אומר, אז מה? זוהי המוזיקה שהוא גדל עליה בשלהי שנות השמונים. בסופו של דבר, כבר כתבתי כאן על החוויה הכייפית של לצפות בו מתעלל בקהל עד שהוא מבקש רחמים. הפאב היה עמוס עד אפס מקום במעריצים נרגשים וחצ’קונים ונצפו לא מעט אנשים מהסצנה כגון יוני ביבר, טל וואגנר ומרדכי שלום (שאני אגב, מכיר אישית). הקונספט: חבורה של אנשים שמצהירים בנוכחותם ‘כולנו מוזיקאים, ובאנו לבעוט לכם בתחת. יאמי!’. ידעתי שאני נמצא במחוז המחתרתי ביותר בעיר וחשתי מתוח. אם לצטט את פרנק זעתר, “אף אדם איננו עצמו, אלא אם כן הוא עצמו רוב הזמן.” הכל עניין של היצע וביקוש. בסופו של דבר הם ניגשו לכלים, חיברו כבלים וכיוונו ולמרות שנהניתי מהאינטנסיביות, סבלתי מהרעש. בתוך האווירה המעושנת עקב הג’וינט שהדליק אדם זר שעמד לידי, התקשיתי להתרכז בהופעה עצמה, אז שאלתי את עצמי מתי זה ייגמר. לצורך הגיוון עניתי לעצמי שבהופעה שלנו זה יישמע טוב יותר בטוח. פתאום המוזיקה הפכה סוערת יותר ויותר, הקהל קיפצץ ועינטז, סוחב אותי על גבו מצד אל צד. מצאתי את עצמי בפינה מרוחקת של המועדון, בלא יכולת לזהות איש מסביבי. סחרחורת קלה תקפה אותי- “חזי”, אמרתי לעצמי “אני לא חושב שאנחנו עדיין בתל אביב…” נתקפתי פאניקה אילמת. אם אני לא בתל-אביב, אז איפה אני? היש מקום אחר? אולי יקום מקביל שבו אנשים הם לא נגנים בלהקות שאף אחד לא שמע עליהן ולא מנהלים בלוגים??? רגע לפני שהתעלפתי, שמעתי קול מוכר. מישהו, ברוב חוצפתו, העיר שע. ברז הוא חקיין של אליוט סמית’. שפכתי עליו את הבירה שלי. הרי ברור שאליוט סמית’ כבר מת שנים לפני שברז הרים גיטרה. עוד מעט הם יגידו שאלי גבעון מנסה לשיר כמו ניל יאנג! שנינט שרה כמו ג’ף באקלי! אחחח. הבורות. לפחות ידעתי כעת שאני כבר בבית ושכל המכשפות התפרקו, מפני שהבחנתי בגופה החסון ורחב הכתפיים של עינב פיש. נשענתי עליה בכדי להשיב לי את נשימתי והיא טפחה על כתפי בעידוד. הייתי שמח, אם עם זאת עצוב משום שאני מאוד מחבב את עמיתתי המבקרת, עינב פיש, רק שמציק לי שהיא שמה את עצמה הרבה פעמים לפני המוזיקה, וזה פשוט מגלומני, משעמם ומעיק.

המקור