הקדמה קצרה:

ביום שישי האחרון, בעודי לוגם מהשוקוצ’ינו המשובח בטעם מרשמלו ורוד של ידידתי עירית כרטיס, בעלת בלוג הפאסט פוד המופלא “אוכל זה סביח” ובלוג האינדג’י המענג לא פחות “פופחארטה”, ומאזין לשיר החדש של תום חורק, הגיע אליי מייל מעריצים מרגש מהקורא מוצי: “אולג הכפרה עלייך”, נכתב שם, שחור על גבי שבוגי, “אין לי מילים לתאר עד כמה הבלוג שלך מקסים ומשבוחי. האולג השבועי פשוט עושה לי את הסופ”ש. מבחינתי מדובר בשלוש שעות של עינוג עצמי ממושך יחד עם הזלת ריר מאסיבית, שמתעלה אפילו על צפייה חוזרת במיטב להיטי הפורנו (”אבא רטוב 3″, “גבעת ונוס אינה עונה”). מי צריך את אינגה זילברשץ-הולשטרום כשיש בלוג עם שירים ותמונות של לורה פיכס או וגינה ספקטור? אכן, אושר עסיסי במיטבו. אבל, יש דבר אחד שמטריד אותי – לפעמים נדמה לי שאנחנו, התל אביבים, כל כך מרוכזים בהזדמנויות העינוג האינסופיות שהעיר המדהימה הזו מספקת, שאולי אנחנו שוכחים שיש עולם גם מחוץ לפיסת גן העדן הקטנה והמזוהמת שלנו. אבל, גם מחוץ לתל אביב יש יקום שלם – רמת גן, גבעתיים, רמת השרון, אפילו הרצליה!”

אכן מוצי, אמת לאמיתה. לנו, שיושבים בניחותא על הדובדבן שבסחלה, קל להסתגר בעירנו האטרקטיבית-עד-גמירה-בתחתונים תוך התעלמות פושעת ממה שקורה שם בחוץ.

על מנת לתקן את המצב, גייסתי את טובי המוחות, כלומר – את נולי בץ מ”הבלופיה על פי נולי בץ”, שהסכימה ברוב טובה לחבר במיוחד עבורי ביקורת מפעימה ומרטיטת ביצים על מה שקורה מחוץ לתל אביב, ולא רק.

קבלו אותה במחיאות תופין!

~~~
על הביצה:

KKK – בצינור של יאיר יין אפשר למצוא כמה טעימות מפנקות שכדאי לבדוק. אני ממליצה בחום לנבור בחומרים שלו. קדימה. רוצו לשם.

KKK – בחלל החיצון של הארנב חודרוב והשרפרף יש אזכור לביקורות הרעות שהוטחו בצמד. אישית אני מאוד אוהבת אותם גם אם טרם האזנתי להם. כפי שרשמתי פה פעם, לפעמים נדמה שאין לי מושג על מה אני מדברת, אבל זה רק בגלל שאני אפרוח קטן שאוהב להתעסק באינדי ובכל מה שקשור אליו, ולכתוב על זה בבלופיה שלי.

KKK – השנה, אודה ולא אבוש ואף ארכין את ראשי בענווה- יצאתי את גבולות תל אביב וביקרתי בפריפרייה. הייתי שם וחזרתי חיה, גם אם מחוללת. הפעם הראשונה שלי, אפרוחית רכה ותמימה וחסרת ניסיון שרגליי הענוגות טפפו על אספלט בלתי מוכר. רציתי לנשום קצת טבע, ארזתי את שק השינה ואת נוצותיי המוכיות ושמתי פעמיי לכיוון פסטיבל האינדי ביערות מנשה. אני נזכרת בנעורי הרחוקים בעוד הנופים של תחנת הכוח רידינג ונתיבי איילון חולפים בחלון, וכולי אומרת חמימות. כשהגעתי לפסטיבל ישבתי מול הבמה בודדה ובאתנחתא שבין ההופעות ידעתי ששום דבר לא יוכל לגבור על זכותה של נשמתה של נערה בת 17, והתרוממתי לריחוף כשהליין-אפ המענג מעלה לי את רף הציפיות עוד ועוד- וזה עבד טוב. יאיר יין, אסון ברליך, רות אלפחורס רייס, יהיא והוא, נוגה של כולם, ראפל רוטס, ורגאייסתם, גרמו לי לחייך חיוך פנימי קטן וידעתי שאני אוהבת שבועטים לי בתחת ומנסרים לי ואני אוהבת שגומרים לי בגרון. כדי שיעלה לכם גם חיוך על הפנים, אני רוצה לשלוח אתכם לטעימה מן התמונות של פסטיבל חמת החלילים ביערות הבשן שהתקיים לפני חודש. אני מורידה את הכובע בפני עוד רצועה מעולה של מוזיקאי שוליים אווריריים שמעוררים בי אהבה חסרת גבולות ותנאים כשהם עולים על הבמה ומלטפים יצירות מדהימות להנאתכם הבלעדית בצורה שונה ומרתקת. כל חשיפה כזאת מעניקה הזדמנות נדירה להצצה חטופה אל אורח חייהם הלא שגרתי: השיחות העמוקות שהם מקיימים, הבאנגים שהם דופקים ופטריות הרגליים.

KKK – הפעם השניה שנעתי למחוזות שונים היתה לכיוון דרום. המשכתי לשוטט לי ומהר מאוד הבנתי שהסצנה שתנפיק תחת ידיה מוזיקאים מעוררי אמוציות מרטיטים וחדשנים שישברו לנו את הרוטינה כמו יוחנן פרעצל ומגב אזולאי היא שתמשיך כמיטב הנסורת להמטיר עלינו שמות גדולים שפורסמו לאחרונה כמו “פריזורה” “ויטרינה”, “גליצרין” ו”דנה קרפדות”. אבל מי שקוצרת את הכי הרבה המחמאות והשבחים מעבר לכל דמיון אפשרי היא להקת האם “חרדוני החול” שלמרות שהיא לא קשה לעיכול, אני מתעקשת שאנשיה רבי הפעלים יוצרים מוזיקה אלקטרונית/אמביינט. אפשר אולי להשוות אותם ללהקת הגאראג’ “היפרכול” או למקדימיהם “גיי דיוויז’ן” השפעות שיוצרות אצל חציר תורג’מן הפרונטמן, בשילוב של הגשה ושירה, אדישות ואגביות שללא ספק תכתיר אותו לתואר אילן קרטיס הישראלי והרקע שמספקים גנן דגן עידן רחוק ואלעד שופר מחזקים את ההשערה הזו. לאחר ששיחררו את הסינגל “עיר החתולים”, לא נותר לי אלא לצפות במיטתי לעוד פמפום של תכנים. גם לי אין ברירה.

קודם כל, לפני שנתחיל הייתי רוצה לספר לכם קצת עלי: שמי נדב חייזר (חבריי מכנים אותי ‘חזי’), גדלתי כילד באזור עד שעברתי לעיר הגדולה תל-אביב שכמובן גרמה לי להישאר, והקמתי 12 להקות מובילות תרבות בארץ שהתחילו סצנה גוברת והולכת של רוק-מתקדם-לשומקום (ביניהן “גות’האם” שהתפרקה, “הקקיוניות” שלא פעילה כרגע עקב שהות המתופף בהודו לשנתיים הקרובות, ו”פריצי-פיצי” שבה אני רק אחראי על הבוקינג להופעות, אבל למה להיות קטנוניים). כבר בהיותי עולל הייתי ידוע ומקובל בחברה וחזיתי את עלייתו ונפילתו של הרוק הישראלי, את בואה לעולם של תמר קרייזלמן ואת הגירושין של אורנה ומשה. כהקמתי את הבלוג שלי על מנת לקדם מוזיקה ישראלית, ובראשה את עצמי, ואני רואה בכך שירות ושליחות לגולשים, למאזיניי האהובים והנאמנים שלא יודעים מה לעשות עם עצמם מאז שסגרו את הפטיפון והעלו את מחירי הבירות בריפרף. בלוגי מכונה “מיישרי שיניים” על שום חברותי האמיצה עם מכשיר זה בין הגילאים 11 ו-35. כיום, כמבקר עצמאי מטעם עצמי ואנוכי אני מניח בפניכם מקבץ סקירות, דיעות לא משוחדות וכיאה לי: הפלצות שבועיות. תהנו.
 
^
 
זה היה מהאירועים שלא הייתי אמור להיות בהם כי לא הוזמנתי, אבל בכל זאת באתי. האנשים יוצאי הדופן שפגשתי, ובראשם עמית-ברז ירום הודו, אבינו מלכנו החד פעמי והכל יכול היה הדבר האמיתי. ניגשתי אליו והצעתי לו חברות במייספייס ובפייסבוק, והוא הפליא אלי בחיוכו. אם קשה לכם לדמיין את זה, נסו לחשוב על שילוב של הגיטריסט המפליא עור-חזיר והצניעות הממוקדת שלי עצמי.
האירוע הזכיר לי את אחת מהופעות הפתיחה של “הקיקיוניות” בבלום בר. כמו שאומר י. קוטנר חזור ואמור “אל תהיה קלישאתי. היה עצמך.” – כאופייני לי, ניגנו שילוב מנצח של מוזיקת שוליים ומוזיקה חדשה שלא נשמעה עוד באף באר תל אביבי עם סאונד גרוע מעולם. אני מצטער אם פספסתם את זה, היינו אדירים ועמית ברז בזמנו, היה בקהל. מה יש עוד לומר על ע. ברז שעוד לא נאמר מעל דפיי בלוג זה? הוא מביא עמו רוח של גודש, אחווה ויצירה, וכן. הוא כותב באנגלית, ואני אומר, אז מה? זוהי המוזיקה שהוא גדל עליה בשלהי שנות השמונים. בסופו של דבר, כבר כתבתי כאן על החוויה הכייפית של לצפות בו מתעלל בקהל עד שהוא מבקש רחמים. הפאב היה עמוס עד אפס מקום במעריצים נרגשים וחצ’קונים ונצפו לא מעט אנשים מהסצנה כגון יוני ביבר, טל וואגנר ומרדכי שלום (שאני אגב, מכיר אישית). הקונספט: חבורה של אנשים שמצהירים בנוכחותם ‘כולנו מוזיקאים, ובאנו לבעוט לכם בתחת. יאמי!’. ידעתי שאני נמצא במחוז המחתרתי ביותר בעיר וחשתי מתוח. אם לצטט את פרנק זעתר, “אף אדם איננו עצמו, אלא אם כן הוא עצמו רוב הזמן.” הכל עניין של היצע וביקוש. בסופו של דבר הם ניגשו לכלים, חיברו כבלים וכיוונו ולמרות שנהניתי מהאינטנסיביות, סבלתי מהרעש. בתוך האווירה המעושנת עקב הג’וינט שהדליק אדם זר שעמד לידי, התקשיתי להתרכז בהופעה עצמה, אז שאלתי את עצמי מתי זה ייגמר. לצורך הגיוון עניתי לעצמי שבהופעה שלנו זה יישמע טוב יותר בטוח. פתאום המוזיקה הפכה סוערת יותר ויותר, הקהל קיפצץ ועינטז, סוחב אותי על גבו מצד אל צד. מצאתי את עצמי בפינה מרוחקת של המועדון, בלא יכולת לזהות איש מסביבי. סחרחורת קלה תקפה אותי- “חזי”, אמרתי לעצמי “אני לא חושב שאנחנו עדיין בתל אביב…” נתקפתי פאניקה אילמת. אם אני לא בתל-אביב, אז איפה אני? היש מקום אחר? אולי יקום מקביל שבו אנשים הם לא נגנים בלהקות שאף אחד לא שמע עליהן ולא מנהלים בלוגים??? רגע לפני שהתעלפתי, שמעתי קול מוכר. מישהו, ברוב חוצפתו, העיר שע. ברז הוא חקיין של אליוט סמית’. שפכתי עליו את הבירה שלי. הרי ברור שאליוט סמית’ כבר מת שנים לפני שברז הרים גיטרה. עוד מעט הם יגידו שאלי גבעון מנסה לשיר כמו ניל יאנג! שנינט שרה כמו ג’ף באקלי! אחחח. הבורות. לפחות ידעתי כעת שאני כבר בבית ושכל המכשפות התפרקו, מפני שהבחנתי בגופה החסון ורחב הכתפיים של עינב פיש. נשענתי עליה בכדי להשיב לי את נשימתי והיא טפחה על כתפי בעידוד. הייתי שמח, אם עם זאת עצוב משום שאני מאוד מחבב את עמיתתי המבקרת, עינב פיש, רק שמציק לי שהיא שמה את עצמה הרבה פעמים לפני המוזיקה, וזה פשוט מגלומני, משעמם ומעיק.

המקור